עדי בן- עמי

לידה מצריכה הבשלה, היא קורית בזמן שלה, בדיוק כמו למידה.
 

לפני כמה ימים תכננתי ללדת. בדיוק סיימנו להכין את הבית, לנפח את הבריכה, לכבס ולסדר חיתולים ובגדים. אפילו הספקתי להגיע למעגל הלידה שחברות אהובות ערכו לכבודי. הרגשתי מוכנה ובשלה, הגעתי לשלב המתקדם הזה שכולו מלא בציפייה ובהתרגשות להצטרפות של נשמה נוספת למשפחתנו. 
לי ולאושר היה ממש ברור שבאותו יום תתרחש הלידה – הרי הכל כבר מוכן ומסודר. אבל כפי שהחיים כבר לימדו אותנו לא פעם, הדברים מתרחשים בזמן שלהם, בקצב שלהם, כשהכל מבשיל ונכון. המציאות יכולה להתחשב בציפיות, אבל היא לא מחויבת להן. היא פשוט קורית מעצמה, כשמגיע הרגע.
ובאותו יום, למרות הכל, לא היה הרגע הנכון ללדת. משהו עדיין לא הבשיל כנראה. אני הרגשתי בשלה, אבל מה עם הילדים? המשפחה? העוברית? היקום? יש כ"כ הרבה פקטורים שהמציאות צריכה לקחת בחשבון כדי להתרחש בדיוק בזמן הנכון לה.

ובכל זאת, אולי בגלל שהייתי כל כך בשלה ללדת, היקום העניק לי באותו יום חוויית לידה אחרת- אמנם לא לידה של תינוקת אבל בהחלט לידה- לידה של תהליך למידה, של הבשלה ועצמאות של דרור שלי, ילדי בכורי.
כבר תקופה שדרור, בן 5 ורבע, מתעניין באותיות. את ההתעניינות שלו התחלתי לזהות לפני כשנה, כשהיה מתבונן ושואל על אותיות שראה על שלטי חוצות, על צג המחשב, על מכתבים ופתקים שונים בבית. אני זוכרת שזה היה נראה לי מוקדם, וקצת חששתי שהוא ימהר לקרוא. חששתי שעולם הילדות הפתוח והגדול – יצטמצם לכדי שלטים ופתקים קטנים וחסרי משמעות. חששתי שהעיניים יפסיקו לחפש ציפורים בשמיים ובמקום זאת יתמקדו בשלטי רחובות; חששתי שהעיניים יחפשו את האותיות בספרים ויפסיקו להתבונן בתמונות ובדימיונות; חששתי שהן יפסיקו לטייל ויזנחו את העולם שמסביב.

אבל כשהילד שלך שואל ומתעקש לדעת – את נענית לו, את מאפשרת לו לנוע בקצב שלו, במסלול שלו.
למזלי הסקרנות הזו היתה בוסרית, ועברה כמעט שנה עד שהיא קפצה מדרגה ועלתה שלב. כך יצא שרק בחודשים האחרונים דרור התחיל לנסות לחבר את האותיות, או לשאול על מילים, על הסימנים הקטנים שמתחת לאותיות בחלק מהספרים. והוא גם הגיע לרגעי תסכול גדולים כשניסה לחבר אותן בעצמו ולא כל כך הצליח. 
הקריאה היתה לו קשה. הכתיבה לא זרמה. הוא דרש את הנוכחות הצמודה שלי כשהוא מנסה לכתוב. הוא ביקש הכוונה מדויקת לגבי כל אות ואות בכל מילה. הוא לא העז להתחיל לכתוב לפני שהמחק היה על השולחן לצידו, just in case. הקושי והחשש לטעות הציבו בפניו רף גבוה, לעיתים גבוה מדי, ושמתי לב שהוא מרבה לוותר- לא מתוך חוזק וביטחון, לא מתוך רצון אמיתי להפסיק, אלא מתוך פחד, מתוך תחושת כישלון.

מבחינתי, וכפי שאני מכירה היטב מהמציאות שלנו בחינוך הביתי, הקריאה לא היתה רלוונטית בכלל. היא שירתה אותנו כמו כלי, מכשיר. היא לא היתה המוקד אלא רק הציבה בפני דרור סיטואציות שהחיים עוד יביאו אותו לחוות שוב ושוב ושוב בהקשרים שונים. מה שהיה במוקד הוא הקושי, הקיר הזה שחסם אותו, שהגביל ועצר אותו. שהקשה עליו בהשגת מטרתו, בסיפוק סקרנותו.

כאן נכנסת מלאכת החינוך: איך נותנים לילד שלך את הכלים לנווט את הספינה בעצמו, בלי לנווט אותה עבורו? איפה זורקים את העוגן כדי לעזור לו לעצור לרגע ולנשום? ואיך אדע שהוא ירים את העוגן וימשיך לנווט בבוא העת?

מילת המפתח היא- אמון. אמון בילד, אמון בעצמי, אמון בתהליך הלמידה.

 
ברגע שהבנתי שהמוקד הוא לא הקריאה, אלא ההתמודדות עצמה – חלק גדול מהלחץ שלי כמי שמובילה את הלמידה יכול לרדת, להתמתן. הלמידה היא הרי של הילד שלי, והיא מתקיימת בכל מקרה ובכל רגע נתון, בין אם היא מלווה בתוצרים ובין לאו, בין אם היא מסודרת ומובנית ובין חופשית ודינאמית. את פירות הלמידה נוכל לראות רק כשמשהו בילד יבשיל, ועד אז תפקידנו הוא לסמוך עליו ועל התהליך שלו, לדעת שהוא מתמודד עם אתגר גדול שמצליח לייאש גם אותנו הרבה פעמים – כי מי מאיתנו לא חווה קושי או כישלון? וכמה קשה זה לא להצליח שוב ושוב ושוב ובכל זאת להמשיך ולנסות שוב ושוב ושוב?

אם אני פועלת מתוך אמון ומובילה למידה מתוך אמון, אז לצד הלחץ שיורד, פוחת גם הצורך שמאפיין מורים והורים רבים- להעריך את הלמידה ולבחון את הילד כדי לוודא שהלמידה מתקיימת. הנוכחות הכמעט מוחלטת שמתאפשרת נוכח החיים ביחד בחינוך הביתי מספקת אינספור הזדמנויות לראות התפתחות, סקרנות שמקבלת מענה, ובניין שלם של נדבכי הבנה וחשיבה. אינספור לידות של תהליכי למידה.

אבל למרות שידעתי את כל אלה בראש, הלב לא תמיד קיבל את זה בהבנה ואמפתיה. החומות של דרור הציבו חומות גם בפניי. עברתי תהליך שלם של גיוס אמון בלי לדעת בוודאות אם אני עושה נכון, אם אני לא עושה מספיק. אולי אני תורמת לקושי שלו בכך שמאפשרת לו להפסיק? או הורסת משהו כשגם אני כבר מתייאשת ומאבדת סבלנות? האם הוא צריך עוד דחיפה? או שזו תהיה דחיפה אחת יותר מדי?

וכך קרה שבאותו יום בכל זאת חוויתי לידה. ישבתי לקרוא ליד השולחן, בתנוחת הלמידה שלי, אותה שני בניי (שליוו אותי בלימודי תואר שני דרך הזום) מכירים היטב. דרור התקרב, ביקש שלוק מכוס התה. הוא יודע שתמיד יש לו מקום בעולם שלי ולכן גם הרבה פעמים קל לו לשחרר אותי כשאני עסוקה בלימודים, במדיטציה, בקריאה. הוא קירב כיסא לשולחן, הוציא עיפרון ומחק, דף מערימת הדפים למחזור, והתחיל לכתוב לאבא מכתב. ככה, מעצמו. עם קצת חששות שזיהיתי מהמבט המבויש ומהתלפפות של כפות רגליו סביב השוקיים שלי מתחת לשולחן. אבל הוא רצה וישב וחשב וכתב. והצליח!

 
ומבחינתי גיבובי האותיות על הדף הן תוצר לוואי בלבד. ההתכנסות והרדיפה אחר המטרה שהציב לעצמו, והביטוי הכל כך מרגש במילים כל כך פשוטות, והציפייה שאבא יחזור מהעבודה כדי לתת לו את המתנה הנפלאה הזו – אלה הם התוצר האמיתי פה, אלה הם שמשקפים את תהליך הלמידה שהתרחש במשך חודשים רבים מתחת לפני השטח. 
 

ממש כמו עץ הבמבוק שבמשך ארבע שנים לא מראה כל סימני גדילה או התפתחות – הכל קורה מתחת לפני השטח: השתיל אוגר מים, שמש ודשן מהאדמה ומפתח רשת שורשים מסועפת שהולכת ומתחזקת ומתעבה כדי שתוכל להחזיק את הצמח שעתיד לגבוה. רק בשנה החמישית, במשך שישה שבועות בלבד, מזנק השתיל הקטן בבת אחת לגובה של שלושים מטרים. "כמה זמן לוקח לבמבוק לצמוח, אם כן?"  שאל חכם סיני את בנו, לפי האגדה. "שישה שבועות" ענה הילד. "ומה עם ארבע השנים הראשונות?" שאל האב, "אילו היינו מפסיקים להשקות את השתיל הוא היה נובל ומת. לבמבוק לוקח אם כן חמש שנים לצמוח. צמיחה מצריכה סבלנות, התמדה, השקייה ואמונה – גם אם לא רואים את התוצאות בהתחלה."

תהליך הלמידה של דרור העניק גם לי הזדמנות לתהליך למידה משלי, תהליך של התפתחות, של אתגר וחשיבה מתמדת, של בחינה ודיוק. תהליך שלי כאמא, וגם של עדי, כאדם בפני עצמו. הוא חיזק את האמון שלי בילד שלי, בעצמי ובתהליך כל כך טבעי של למידה, שקורית כל הזמן ובכל מקום. רק צריך להמתין בסבלנות לרגע הלידה...