"את מלמדת אותם?" היא אחת השאלות הכי נפוצות שאני מקבלת בהקשר של בחירת החיים הלא שגרתית: החינוך הביתי.

​

אבל זה לא אני שמלמדת אותם. זה עידן.

​

לא, עידן זה לא בן אדם

עידן זה העידן בו אנחנו חיים.

והעידן הזה שינה את חוקי המשחק בתהליך הלמידה.

​

שתי אקסיומות חשובות לפני שנמשיך:
 

1. מטרות החינוך הן של כל אחד מאיתנו לבחור לעצמו כפרט וכמשפחה- אפשר לבחור במטרות חינוך טבעי, או להדבק למטרות החינוך הקונבנציונלי, זה לא משנה: הדרך להשיג את אותן מטרות, היא השונה ועליה אני רוצה לדון.
 

2. אי אפשר להתווכח עם הטענה שחוקי המשחק השתנו: לפני מאות שנים רק למעטים היתה גישה  לידע. לפני 500 שנה בערך זה התחיל להשתנות עם מהפיכת הדפוס. כיום ניתן לגשת לידע מכל מקום בעולם, בזמן שעושים קקי בשירותים. סליחה שאני בוטה, אבל כולכם עושים בדיוק את זה.

​

אפשר להתווכח אם צריך להלחם בחוקים החדשים הללו או לא. אקסיומה שאני מניחה כאן היא שמלחמה בחוקים אלו היא מלחמה בטחנות רוח.

​

ועכשיו לתכלס:
 

הקושי שלנו להבין איך ילדים יכולים ללמוד אחרת, קשורה בכך שאנחנו חווים כמעט רק ילדים שהולכים למערכת החינוך, כלומר אנחנו מכירים את תהליך הלמידה בהינתן מערכת חינוך. בארבעת השנים האחרונות יש לי זכות לפגוש עשרות ילדים שלא הולכים לבית הספר, על בסיס יומי ואף לקיים איתם מערכות יחסים משמעותית (שלעיתים מזכירה לי את מערכות היחסים שהיו לי עם תלמידים שלי, אבל היא אפילו עוד יותר משמעותית כי זו ממש אהבה שאינה תלויה בדבר).

 

הקושי להסביר כלפי חוץ איך הלמידה של הילדים הללו נראית, מוכר לכולנו, משפחות החנ"ב. הפעם החלטתי במקום להתאמץ, לתת ליום אחד לספר את הסיפור...

הינה לפניכם יום אחד מהחיים שלנו, בדגש על רגעי הלמידה שהילדים חוו בו:

​

חלק ראשון:  בבית
 

קמנו בבוקר. אחרי התארגנויות של בוקר אני ישבתי לעבוד, הילדים הלכו ללמוד. כן, בזמן שאני עבדתי. כן, הם למדו רוב הזמן לבד.
 

הקטן עבד על תכנות וחשבון, במחשב.

הגדולה שמעדיפה את העולם הפיזי כמו אמא שלה, בחרה לעבוד חוברת חשבון ישנה (הישנות הכי אהובות עלינו בבית).
 

מידי פעם אחד מהם ניגש כי הוא צריך עזרה.

​

חלק שני: באוטו

​

שומעים את המורה לביולוגיה האהוב עלינו, יאיר פוזניאק. בדיוק גילינו שיש עונה שניה ל"מסע אל גוף האדם". האיש גאון. הפרק הוא על אסטרונומיה אבל לגמרי מלמד ביולוגיה. אנחנו מכורים. יאללה, המראנו בחללית עם יואבי החמוד הזה...

אני שומעת משהו מגניב. עוצרת כי בא לי להרחיב ולהסביר. הילדה שלי צועקת עלי שהיא כבר יודעת את זה, וממשיכה להסביר במקומי.
כמה היא חופרת! אבל זה כיף שהיא מסבירה לי דברים, לפעמים אני מבינה פתאום משהו שלא ידעתי אפילו שלא ידעתי! ככה זה- לפעמים אני חופרת לה ולפעמים היא לי. אנחנו גם אוהבות לצחוק על זה אבל האמת שאנחנו ממש אוהבות לגלות את הידע של העולם יחד.  

​

חלק שלישי: בפארק

​

מפגש קהילתי שנקרא "יום בנושא" במהלכו כל שבוע משפחה אחרת לוקחת נושא ומעבירה אותו בצורה חוויותית. נחשו מה היה הנושא?! נכון! אסטרונומיה. זכינו להרגיש איך זה להיות אסטרונום בשפע פעילויות. הפעם הייתי חייבת להשתתף, כי זה אחד הנושאים האהובים עלי (כבר אמרנו חננה?), אבל תוך כדי נכנסה פגישת עבודה חשובה אז נאלצתי לאלתר. זה לא היה קל בכלל, אבל זה חלק מבחירת החיים הזו. אני לא רציתי לשחרר את הקריירה לכן למדתי עם הזמן איך לייצר מציאות מאפשרת לי להיות אשת קריירה, בהנתן הבחירה בחינוך הביתי. אני ממש לא היחידה, לכל משפחה יש את הדרך שלה…

​

חלק רביעי: בפארק

​

משחק חופשי. אם תרצו "הפסקה". צריך לנוח מכל הלימודים האלה מתישהו.

הילדים ממשיכים לדבר על אסטרונאוטים בשיחות שלהם. חבל שאי אפשר להקליט. שיחה מרתקת.

 

חלק חמישי: חוזרים הביתה.

​

מספרים לאבא מה היה. אני חוזרת למחשב שלי, הם יוצאים לשחק בשכונה. קופצים לבית של שכנה שהפכה לחברה טובה. אני לא שם אז אין לי מושג מה הם עושים, אבל אני בטוחה שהם ממשיכים ללמוד גם שם…והינה הגדולה חוזרת ומספרת שהשכנה המציאה משחק בו היא לוקחת ספר בעברית ומתרגמת תוך כדי לקריאה לאנגלית. בדיוק בזמן הנכון, כי הבת שלי בדיוק החליטה שהיא צריכה להגדיל את אוצר המילים כי כשהיא קוראת היא לא מבינה את כל המילים שהיא קוראת וזה מציק לה.

​

נכנסים למיטה עם ספר. הולכים לישון. היה יום ארוך.

אני ממשיכה לעוד שיחות עבודה מרתקות. אין ספק שתחום החינוך זה השדה הכי חשוב לפעול בו ותענוג לשתף פעולה בעשייה עם אנשי חינוך אחרים.
 

שותפה שלי, גם אמא בחינוך הביתי אבל עם ילדים גדולים, מספרת על הבת שלה שניגשת לבגרויות עכשיו.

סוגרת מחשב. פורשת לישון. לילה טוב. מחר יום חדש.

​

​

עכשיו כמה שאלות ותשובות:
 

האם היו לימודים? כן. בוודאי. מוזמנים לכתוב לי מבחן בשבילם. אעביר אותו הלאה.

האם אני צריכה לתת להם את המבחן שכתבתם לי? לא, אני יודעת מה הם יודעים מתוך הדיאלוג איתם. זוכרים איך היא צעקה עלי באוטו?
 

האם היתה רכישה של יכולות אקדמיות בסיסיות? כן. הפעם זה היה חשבון בשעות הבוקר ואוצר מילים באנגלית אחר הצהרים. כל יום משהו אחר...כל רגע משהו אחר...נכון, לפעמים נמנעים מפיתוח של יכולת מסויימת, בעיקר בגלל פחד להכשל, אבל אנחנו מדברים על החשיבות של לא לוותר לפחד הזה ולקבל את הכשלון בדרך להצלחה…החלק הנפשי של תהליך הלמידה הכי חשוב בעיני, כי ללמוד הם תמיד יכולים, אבל לפתח נפש חסונה שיודעת שהיא יכולה ללמוד הכל ויודעת איך להגיע לידע וליכולות שהיא צריכה…זו האומנות האמיתית.
 

מי גיבש את תוכנית הלימודים? – אף אחד? כולנו? בכנות, אני לא יודעת איך לענות!

​

מי לימד אותם? – אממממ…גם אני? גם מבוגרים אחרים…רגע, גם ילדים אחרים לא? הא, וספוטיפי. ועוד אפליקציות. אז גם האינטרנט?
 

מי היה אחראי על הלמידה שלהם? – לא יודעת…בגדול אני זו שיצרתי מציאות עבורם (כמו כל הורה). אני אמנם הממברנה לעולם עבורם, אבל יש להם בהחלט שליטה על המציאות. הם למשל אלו שדרשו את פוזניאק באוטו, והם אלו שבוחרים ללכת ליום בנושא מתוך שלל פעילויות אחרות שיש לנו אפשרות לבחור בהן.
 

האם הם יעשו בגרויות – למה לא? אם הם יצטרכו כחלק מהמסלול של החיים שלהם, אני לא רואה סיבה שלא. אני מכירה הרבה בני נוער שגדלו בחינוך הביתי ובחרו לעשות בגרויות ברגע שהיתה להם סיבה. הא, ברור שהם למדו לבד…הם למדו איך ללמוד בחיים עצמם כל החיים שלהם אז זה קטן עליהם.
 

איפה למדנו? במקרה הזה באוטו, בבית, בבית של השכנה ובפארק. אבל יש ימים שזה בים, במוזיאון, בגן השעשועים ואצל סבתא. יש גם ימים שזה באוטובוס, בסיפרייה ובקופת החולים. ויש גם…טוב, נראה לי שהבנתם.

​

אז מה היה לנו כאן בפשטות:
 

כשמאפשרים ללמידה להיות חלק מהחיים כל הזמן, ומעודדים תרבות של חיים שלפיה הלמידה היא 24\7, מפתחים ילדים עצמאים בלמידה. בחינוך ביתי זה אפשרי בהחלט. כמעט בילד-אין בדרך החיים הזו.

​

כשמשחררים את הצורך להעביר הלאה את הידע בצורתו המאוגדת, מפתחים ילדים שהם בעצם חוקרים- הם רגילים לקבל מהעולם בצורה ספונטנית פיסות מידע מכל מיני כיוונים, לשלוף את מה שהם יודעים מקום, ולחבר בעצמם לידע מאוגד בתוך הראש.
 

כשמשחררים את הצורך בשליטה על תהליך הלמידה, מתפתחים ילדים עצמאים בלמידה, ואז לא צריך "שולט". זה תהליך. הילדים של החינוך הביתי גדלים לתוך זה. ילדי מערכת שינתן להם חופש לא יתנהגו כמו ילדי החינוך הביתי שרגילים לחופש הזה בלמידה שלהם.

​

זהו זה. משפט סיכום-

בשביל מה צריך כיתה אם החיים עצמם כל כך מעניינים?